ניתוח לשינוי מין

החלטתי לצאת למלחמה. בזמן התיכון, אולי כדי לאזן את הבלאגן העצום של החיים שלי, החלטתי שאני עושה את המקסימום כדי להצליח בלימודים.

הלימודים בבית הספר, חוגים ופעילויות נוספות - את כל אלה שאפתי לעשות בהצטיינות. אולי חשבתי לעצמי שאם אצליח לאסוף הרבה תעודות הצטיינות - יש לי הוכחה שאני לא באמת משוגע.

ככל שהתקרב מועד סיום התיכון, התגבר אצלי החשש מהצבא. אני כמובן רציתי להתגייס לקרבי, אבל גם חששתי: מה אני אעשה עם כל שאר הבנות? איך יקבלו אותי ואיך אסתדר במקום ציבורי בו כל אחד יכול לראות אותי, שמתבייש בגוף שלו וחושב שהגוף הזה לא שייך לו?

את השנה הראשונה שלאחר התיכון העברתי בפרוייקט “יעד” כחיילת עתודה, ולאחר מכן התגייסתי לחייל החימוש. את הטירונות-בנות עשיתי במחנה 80, ולא באמת הבנתי מה רוצים ממני. שלב המקלחות של סוף היום היה קשה במיוחד. לא שינה לי אם גבר או אישה רואים אותי ערום, הבעיה היא שהרגשתי שהגוף שלי הוא לא באמת שלי, וזה גרם לי להתבייש. אבל אז גיליתי שלפני השינה הבנות בכלל לא רצות למקלחת, אלא דואגות יותר לסדר את המיטה. בדקות האלה הייתי רץ מהר להתקלח. אם מישהי בכל זאת הייתה מגיעה למקלחות לפני, הייתי בורח ומתעורר באמצע הלילה כדי להתקלח.

אחרי הטירונות עשיתי קורס של בנים על טנק מרכבה. הבעיה הייתה שהצבא מבחינתו גייס חיילת, ולא כל כך ידע מה לעשות איתה, אז נתנו לי לצאת לקורסי הדרכה כדי להדריך את הבנים. קורס קצונה אמנם, אבל רק לשם הדרכה.

ביקשתי ממפקד הקורס שישכנע את הפיקוד לתת לי לצאת לשטח יחד עם כולם, ולא להסתפק רק בהדרכה. המפקד אמר לי שאם אצטיין בקורס הוא ידאג שאצא לשטח. יחד עם זאת, הוא גם אמר לי שהוא לא מאמין שאני אהיה המצטיינת מתוך מאה בנים. מה שהוא לא ידע, זה שהרצון להצטיין בא מתוך מצוקה. בתום הקורס באתי “לפרוע את הצ’ק” - אמנם זלזלו וחשבו שתוך חודש אני אתקפל, אבל שלחו אותי לשטח.

הפרק האחרון בקצונה הוא ההשלמה החיילית, שהופכת אותך לקצין ייעודי לחייל שלך. הגעתי להשלמה והיה ברור לכולם שכל הקצינים שנמצאים שם יהיו בתפקידים “גבריים.” אני לא רציתי תפקיד פרווה, היה ברור לי שאני מעוניינת בתפקיד של קצינת חימוש גדוד. גם כאן המפקד אמר בזלזול שאם אצטיין בסיום הקורס אקבל את התפקיד שאני רוצה, התפקיד “הגברי”. גם במקרה הזה הגעתי לתפקיד שרציתי, בחטיבת הנח”ל.

אני גאה לומר שפתחחתי את הדלתות לבנות בצה”ל.

הדבר האחרון שהעסיק אותי בצה”ל, אחרי כל המאבקים האחרים שעברתי (וניצחתי), היה קשור לנושא שנראה טריוויאלי: המדים.

צה”ל גייס אותי כחיילת, וכחיילת קיבלתי מדי א’ של בנות, כולל הכומתה. כבר בתחילת השירות השתדלתי ללבוש את מדי ב’ כמה שניתן, גם מחוץ לבסיס. אחרי שנה וחצי בצבא נפתח איזה תפקיד שרציתי להתמודד עליו, אבל נודע לי שבבסיס שאליו אצטרך לעבור מסתובבים עם כומתה על הראש. בשבילי זאת הייתה רעידת אדמה - לי הייתה רק כומתת בנות, שנראית כמו כריש.

העליתי את החששות שלי ונתנו לי שלושה ימים לחשוב -האם לקבל על עצמי את הכללים עם הכומתה או לא. לא רציתי לתייג את עצמי מחדש כבת רק בגלל דבר מטופש כמו כומתה, וכשלא מצאתי פיתרון זאת הייתה הפעם הראשונה בצבא שבאמת נשברתי. עד אותו הרגע תמיד מצאתי פיתרון לבעיות, ובפעם הראשונה לא נראה פיתרון באופק וזה אילץ אותי גם לוותר על משהו שאני רוצה. העובדה שכל הסיפור הזה קורה בגלל כובע תיסכל אותי עוד יותר.

בבוקר היום בו הייתי צריך לתת תשובה לבסיס, התקיימה ישיבת מטה וקצין התחזוקה הודיע שקיבל פקודה על כך שכל הצבא עובר לכומתות אחידות של גברים. הייתי בטוח שהמחשבות שלי היו כל כך חזקות - עד שהן הגיעו לקצין התחזוקה הראשי.

בפרק הבא: משחקים של הגוף, משחקים של הלב.

הבלוג בחסות מרפאת ד"ר יורם וולף, מבכירי הפלסטיקאים בישראל.