בלוג ניתוחים פלסטיים

נולדתי וגרתי במושב רכסים בצפון, מושב בו המשפחות מכירות אחת את השנייה: את הילדים שגדלתי איתם הכרתי מגיל 0, כי עברתי איתם את כל השלבים: גנון, בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון.

מרגע שאני זוכר את עצמי הרגשתי כמו בן. זה לא משהו שעלה בי בשלבים מאוחרים, בזמן גיל ההתבגרות נאמר, כשהתלבטויות מהסוג הזה יותר נפוצות. אמא שלי מספרת שכבר בגיל 4 התחלתי לדבר בלשון זכר. כשהתחלתי לדבר ככה אימא שלי נבהלה, ומי שהרגיעה אותה ואמרה שהתופעה שכיחה היא דווקא אחות בקופת חולים. היא אמרה לאמא של שזה יעבור.

אבל זה לא עבר.

הפעם הראשונה בה מישהו העיר לי באופן חד משמעי הייתה בבית הספר. יום אחד העמידה אותי המחנכת מול כל הכיתה וביקשה ממני: "תחזרי אחרי" בלשון נקבה. המילים לא יצאו לי מהפה. הבנתי שאם מדברים בלשון רבים, עבר או עתיד, או אם משתמשים בצורה חכמה במילה "יש" אז לא חייבים להחליט על זכר או נקבה. ברגע שהתחלתי לדבר בצורה הזאת אף אחד לא שם לב שאני מדבר עברית לא תקנית. המצאתי לעצמי שפת יוניסקס.

סבתא שלי הייתי הראשונה ששמה לב, ובערך בגיל עשר שאלה אותי אם אני יודעת שאני ילדה קצת אחרת. באופן אישי ידעתי זאת כבר ממזמן, ואמרתי לה שכן. היא אמרה שאני אזכור שאני אחר, אבל אחר מיוחד, ושאף אחד בעולם לא ייתן לי להרגיש אחרת.

בערך באותו הזמן החיים שלי השתנו מבחינה חברתית, כי עברתי לבית ספר לאמנויות בחיפה. היתרון במעבר כזה הוא שכולם שונים, אבל החסרון הוא שיש המון אנשים חדשים שצריך להכיר, ובניגוד לחברי הילדות, הפעם אתה מעט "עוף מוזר".

ואז התחיל המחזור. כל הגוף משנה צורה ומתחילה ההרגשה שהגוף בוגד בך, שאתה בסוג של כלא שאי אפשר לברוח ממנו. באותה תקופה לא היה את כל המדיה שיש היום, שהייתה יכולה לעזור לי להבין מה עובר עליי. חשבתי שרק אני עובר את זה בעולם, ולכן גם חששתי לשתף מישהו. למרות כל מה שעבר עלי, תמיד הייתי ילד מאוד חברותי, לא אאוט-סיידר. כל הזמן הייתי בסביבה של חברות וחברים, לא מצאתי את עצמי רגע אחד לבד. חשבתי לעצמי שאם אהיה טוב עם כולם הם יעלימו עין.

הבעיה הפרקטית באותה התקופה הייתה איך להסתיר את הגוף שלי. לבשתי חולצות גדולות, שמטתי את הכתפיים קדימה וניסיתי להשמין, כל זאת כדי שלא יראו את החזה שלי שהתחיל להתפתח.

לקראת סיום התיכון, נפתחה ליד בית הספר קליניקה של פסיכיאטר. הרגשתי שזה בא לי מהשמים, ציפיתי שהוא יגיד לי שאני לא היחיד בעולם עם תחושות כמו שלי. חסכתי דמי כיס והגעתי אליו. הוא שאל אותי מה החלום שלי, והשבתי שהחלום שלי הוא שעל הגוף יהיה לי ריץ'- רץ', שכשאסיר אותו יהיה לי גוף של זכר. הפסיכיאטר קטע אותי ואמר שהאבחנה שלו היא שאני חולה נפש.

בפרק הבא: יוצאים למלחמה.

הבלוג בחסות מרפאת ד"ר יורם וולף, מבכירי הפלסטיקאים בישראל.