מנתח פלסטי

איש לא שיער שבשורה תצא מצפון פ'לאט נברסקה, לא מצאו שום דבר בעל ערך בין חפציו, בחיטוט בעזבונו הדל נגלה סוד המכתב. פואמה מרשימה, מלאכת מחשבת בשפה פשוטה.

אחרי קריאה והתפעלות שכפלו וחילקו לכל הצוות. אחת האחיות העבירה עותק לצאצאיו של הקשיש. כך הפכה הפואמה לנחלת רבים מאוזן לאוזן, מאיש לאיש. היא פורסמה בעיתון של סט' לואיס במהדורת חג המולד, במדור בריאות הנפש. בעידודו של הממסד היא הפכה לדרך טיפול וכך מכתב פרי עטו של בר מינן עני, שחרט בדם ליבו אמת, הפך משורר הפואמה האלמוני לחוצה תבל באינטרנט.

המכתב - קשיש טרחן, נרגן

מה את רואה אחות המחלקה בשעה שאת בי מתבוננת?

אילו מחשבות חולפות בראשך כשאת אותי בוחנת?

האם זה זקן טרחן, נרגן, מוסתר בינה ומנותק?

חסר ביטחון, מוזנח לבוש, מבט חולמני ומרוחק?

האם הריר הדביק הנוטף מפי, גופי המותש משדר רפיון?

כשאת מבקשת בקול רם מאד "אני מצפה לעוד ניסיון!"

זה שאיני מבחין כלל במאמציך מבוקר ועד ערב,

זה שמאבד חפציי כל הזמן אם זה נעל או אם זה גרב?

רואה בי עקשן, אדיש, שמקבל בהכנעה כל מה שאת רוצה

למלא את היום הארוך תוכן, הזקוק להאכלה או רחצה?

אם זה מה שאת חושבת? רואה בי כזה בעייתי?

אז פקחי עיניך אחות מחלקה את אינך רואה אותי!

עכשיו אגלה לך באמת מי זה היושב כאן ללא נוע,

אני כמאובן הסר לפקודתך, אוכל מכפיך ומתקשה לבלוע,

אני הילד העליז בן העשר, חי באושר עם אבא ואמא.

אחים אחיות לרוב במשפחה, שחוק וחדווה בבית פנימה.

אני, הנער הטיפש עשרה, שכנפיים לרגליו בדמיון מעופף,

המשתוקק שבקרוב לעיניו תתגלה הנערה שהוא אוהב,

אני החתן, אוטוטו בן עשרים, לבי מתפוצץ מהמעמד המהמם,

זוכר היטב את כל הנדרים שבכל ישותי הבטחתי לקיים.

ואני הבוגר בן העשרים וחמש, חובק ילדי, מתוקים שכמותם,

הזקוקים לידי התומכת באון, בשבילם הקמנו בית חם.

אני הגבר בן השלושים, ילדי מזדרזים טרם עת להתבגר,

לומדים לגדור גבולות הדדיים, טווה עבותות שהקשר יישמר,

גופי האיתן נושא על כתף את כבוד הבית ועול הפרנסה,

היה בכוחי להריץ עולמות ת"ק פרסה על פרסה.

בארבעים לחיי, צעירי הבנים פרסו כנפיהם לשוט בתבל,

רעייתי אשר תמיד לצידי, עדה שאיני מתאבל.

ברוב עמלי ראיתי ברכה, קודמתי ועמדתי בראש מפעל,

חיי זרמו במסלול קבוע, חשבתי "מי יכול עלי בכלל."

ביובל שנותיי מתחדשים חיי, הבית שוב נמלא שמחה,

נכדים כרוכים סביב ברכי, מעשה ידינו מלאו ברכה.

ימים קודרים טורפים את ימי, רעייתי הסתלקה לעולם האמת,

אחוז פחד, חרד לעתיד, מה נותר לי מכל זה כעת?

יוצאי חלצי הקימו משפחות, עסוקים בפרנסה וטיפוח אחווה

וזכרוני מציף אותי בעצב, לימים בהם אף אני חוויתי אהבה.

שיבה זרקה בי, זקן תשוש והטבע המהתל ממשיך להתאכזר,

בשריקה מבודחת מציב אותי כאן כזקן טיפש או מפגר

הגוף שחוח, חסר חן, נטול נועם וכולו וכואב

אבן נוקשה מונחת עכשיו במקום בו היה פועם הלב.

אך בתוך אותה גוויה בלה נער צעיר עדיין מתגורר

ושוב, כמו אז הסוללה ממלאה את הלב החם המתעורר

עדיין זוכר את ההנאות, את הלבטים והחשש

ועדיין מגלה חיבה, חיות , כאילו מתחיל, חי מחדש,

אני נזכר בהרבה, כה מעט שנות חיי שחלפו, עברו כה מהר,

אני קולט את העובדה הקשה, שדבר לנצח לא יישאר,

אז אנא מכם, פקחו עיניים, רכזו מבט חד לחוּבִּי,

לא בזקן הנרגן, הטרחן, התבוננו היטב...בי!!!

זכרו היטב פואמה זאת, כשתפגשו אדם בא בימים,

הסירו את המעטפת מעל גילו, התבוננו אל נפשו, בפנים-

כי לא ירחק היום הזה, תחלוף שנה ועוד שנה

וכל אחד מכם יחווה אריכות ימים ועת זקנה.

אנא, שתפו את יקיריכם, מלאו כאן איזה חוב,

ושיהיה לכם יום מקסים, שיהיה לכם רק טוב.