ניתוח אף פלסטי

וואו איזה התרגשות... מחר אני הולכת לעבור ניתוח אף.

לילה שלם לא לישון ואח"כ סוג של היפר כל היום. בחיים אני לא אשכח דבר כזה, זה באמת משהו מיוחד. אם ראיתם אותי באותו יום בטוח חשבתם "מה ניסגר איתה?!" - ככה אני הייתי יום לפני הניתוח. ההתרגשות, הלחץ, כשאומרים שלא טוב ללכת הלוך ושוב כי זה יעשה חור ברצפה בטח התכוונו אלי או לכל מי שבלחץ: או שעושים חור ברצפה או שעושים חור בראש, בשני המקרים זה לא משהו כל כך מומלץ. כולי בציפייה לאף החדש ועל הדרך נפרדת מהישן.

גם אחרי שארזתי את התיק קראתי שוב ושוב את דפי ההדרכה, כדי לברר אם שכחתי משהו, או סתם כדי להעביר את הזמן. בדקתי מה צריך להביא, איך צריך להתארגן ומה לגבי הצום, שמסתבר שלא באמת הרגשתי - צום של 6 שעות בלבד.

גם הגר, היועצת של המרפאה, הזכירה לי כמה פרטים שאסור לשכוח: בגדים להחלפה, תעודת זהות ואופטלגין נוזלי. התחלתי לארוז והוספתי עוד המון דברים שלא באמת צריכים למקרה ש:

תרחיץ פנים ומגבת למקרה שאני ארצה להוריד איפור, יומן, 2 בקבוקים של אופטלגין נוזלי למקרה שיכאב, תרופות שאני לוקחת באופן קבוע (כי אני זוכרת שכשעבדתי בבית חולים תמיד ביקשו מהחולים את שמות התרופות. לא היה לי כוח לזכור אז העדפתי לשים גם אותן בתיק), סודוקו אם יהיה משעמם, איפור אם אצטרך להצטלם ועוד כל מיני שטויות שרק בנות יכולות לשים בתיק…

בשלב הזה הלחץ היה בשיאו.

הגעתי למרכז באיחור קליל של 5 דקות (זה אופנתי לא?). קיבלו את פניי הגר המקסימה והצלם. עברתי הליך קליטה בין אחיות, שכלל בדיקת לחץ דם, חום, משקל ומילוי כל מיני טפסים.

בשלב הזה ד"ר מוסקונה ואורי, מנכ"ל המרפאה, הגיעו.

שלחו אותי להחליף בגדים, ומרוב לחץ שמתי את החלוק הפוך. מזל שאמרו לי לפני שעוד אנשים ראו. ד"ר מוסקונה בדק את האף שלי מכל הזוויות והסביר לי שוב מה יהיה בניתוח ומה הוא יעשה, הוא גם בדק שההדמיה היא כמו שרציתי כדי שלא יהיו פאשלות.

לי כמובן לא היה אכפת מכלום, רק שהאף לא יהיה סולד! משם התגלגלתי לניתוח עם כובע ועל כיסא גלגלים, כי ככה הנהלים.

אחרי התאוששות רצינית של בערך 6 שעות (חומרי הרדמה זה משהו מדהים! וכמובן שאני לא מעודדת שימוש בסמים), האחיות החמודות שעובדות בבית החולים הביאו לי ארטיק לימון ומעדן.

אני חייבת לציין שזה ממש מוזר לאכול אחרי כל כך הרבה זמן קינוח, ולא כמו בדרך-כלל בבית חולים, כשאומרים תודה אם מקבלים אוכל בלי טעם וצורה.

מה שהכי חשוב זה שלא כאב לי בכלל. בהדרכה שקיבלתי מהאחות בבית החולים היא אמרה לי שעדיף לקחת אופטלגין לפני שיכאב, כי הכאב מרחיב את נימי הדם. אז לקחתי את האופטלגין לפני הכאב והכאב פשוט לא הגיע.

חזרתי הביתה עם בלון, תיק שלם שלא היה לי מה לעשות עם חצי מהדברים שהכנסתי בו וכמובן אף חדש, לגמרי משלי, לא אף מדומה מההדמיה ולא בכאילו - אף אמיתי שלי שמתחבא לו מתחת לגבס ולתחבושת.

אחרי כמה דקות, כשהגעתי הביתה, החלפתי את התחבושת והצצתי באף החדש: הוא פשוט חמוד! קטן ומקסים, בדיוק מה שרציתי! אז מזל טוב לי, נולד לי אף חדש (בדרך קצת מלאכותית אבל לפחות חדש)!

המשכתי לעשות את מה שעשיתי ביומים הראשונים אחרי הניתוח - לישון (כבר הזכרתי שחומרי הרדמה זה משהו?). למחרת ישנתי עד שעות הצהריים וממש לא כאב לי. חוץ מזה שהייתי מפחידה עם כל התחבושות, הרגשתי מעולה. גם בבית ממש פרגנו, לא ביקשו שאני אעשה יותר מידי דברים.

הרי חייבים להישמע להוראות הרופא, ואני מודה שממש ניצלתי את העניין ובאמת לא עשיתי כלום.

ביום השני התחילה נפיחות ונראיתי כמו מיס פיגי, רק פחות יפה ויותר נפוחה. כאן התחילה העבודה של שקית האפונה הקפואה! קרח פעמיים או שלוש פעמים ביום מוריד את הנפיחות די מהר, וכבר אחרי יומים היא ירדה לגמרי.

אחד מהדברים שמראים את הגדולה של ד"ר מוסקונה זה העובדה שלא היו סימנים כחולים מתחת לעיניים, כמו שקורה אצל לא מעט מטופלים (ומנתחים) אחרים. האף החדש התעצב לתפארת: בהתחלה הוא היה קצת סתום מקרישי הדם, אחר כך אני הצטננתי אז הוא היה סתום מדברים אחרים.

רק 4 ימים אחרי הניתוח ואני ממש מסוגלת לנשום! איזה מדהים הוא! הפרצוף לעומת זאת נראה קצת אחרת. הנפיחות הייתה קצת מלחיצה, אבל בזכות אורי (המנכ"ל) ושקית אפונה קפואה זה עבר. יש עדיין מעט סימנים בפרצוף, יש קצת שטפי דם באזור האף, אבל עוד כמה ימים זה יהיה היסטוריה. העיקר שאפי החדש עדיין לא ברח והוא עדיין עלי.

הימים בבית עוברים עלי כמו על עטלף: אני מתחבאת מהשמש, מציצה מידי פעם בחלון אבל לא יותר מזה. למרות שאין לי מושג למה, ההוראה היא להימנע מחשיפה לשמש, ואם אמרו שאסור - אז אסור.

מה שחשוב זה שאני כבר סופרת את הימים עד שאפשר יהיה להוריד את הגבס, לראות את האף באמת ולא כשהוא מתחבא. אני בטוחה שעם השכנים על הפרצוף הוא יסתדר מעולה!

נוווו שיגיע יום כבר שישי!!