ישנם/ן טרנסקסואלים/ות רבים/ות החיים/ות את חייהם/ן מבלי לעבור את הניתוח (Sex Reassignment Surgery). כלומר, הם מתלבשים כגבר/אישה, מציגים את עצמם/ן ככאלה, אך איבר מינם/ן נשאר כשהיה תמיד. בנוסף, ישנם רבים המוותרים על הניתוח להפוך מאישה לגבר (FtoM) כיוון שהוא נחשב לפחות מוצלח ובטוח מהניתוח ההפוך (MtoF).
עבורי, ההחלטה אם כן או לא לעבור את הניתוח הייתה מלווה בהרבה חששות. האם זה מצדיק את הסיכון? מה אם התוצאות לא יספקו אותי? מי שלא חווה מעודו איך זה מרגיש לחיות כלוא בתוך גוף שלא תואם את ההרגשה הפנימית, לא יבין זאת לעולם. ככל שחקרתי את הנושא באינטרנט ובאמצעות שיחות עם כאלה שעברו אותו, החלטתי שמהלך שכזה נכון עבורי.
אז איך זה עובד בעצם? הניתוח עצמו כולל את הסרת הפין והאשכים ויצירת נרתיק ודגדגן במקומם. כיום ניתן לקיימו בארץ רק בבתי החולים הציבוריים ולא במסגרות פרטיות. התחושה בקרב רבים כיום היא כי הועדה הרפואית נוטה להקשות על אלה המבקשים לעבור את הניתוח. דבר השולח רבים לחפש פתרונות בחו"ל. זאת למרות שניתוח לשינוי מין נמצא בסל התרופות ומכוסה בחלקו על ידי קופות החולים.
ההחלמה מהניתוח היא לא פשוטה ולא מומלץ לעבור אותה לבד. אותי ליוו לאורך כל התהליך אמי ואחותי. אך גם למי שאין תמיכה מהמשפחה מומלץ להעזר בחבר טוב שסומכים אליו.
בסך הכל, בימים שלאחר הניתוח הרגשה הייתה בעיקר של חוסר נוחות יותר מאשר כאב בלתי נסבל. משלב די מוקדם בתהליך ההחלמה כבר בחרתי לותר על משככי הכאבים, על מנת שלא לקחת תרופות שלא לצורך.
בימים הראשונים צריך לשכב במיטה ואסור לקום. גם יש מגבלות בנוגע למה מותר ואסור לאכול. ירדתי הרבה במשקל בימים האלה. לאחר 5 ימים, קמתי לראשונה מהמיטה וההרגשה הייתה מוזרה. מן כבדות שכזאת. התקשתי ללכת והייתי צריכה להעזר במעקה. מדי פעם, תוך כדי ההליכה הרגשתי כאב חד באיזור המנותח, אך זה היה בסך הכל נסבל.
מה שקורה לאחר ניתוח מהסוג שעברתי, על מנת למנוע סגירה של הוגינה, יש צורך להרחיב אותה כל הזמן באופן מלאכותי, ואת זה עושים באמצעות דילדו (להלן: "המרחיב"). זאת חוויה לא נעימה ובמיוחד כי הפצע מהניתוח עוד טרי, אבל חייבים לעשות את זה. בשבועות הראשונים היה מדובר בשלוש פעמים ביום, כאשר את המרחיב, כך המליץ לי הרופא, צריך להשאיר בתוך הגוף למשך כעשרים דקות. בהתחלה זה כאב מאד, אבל עם הזמן התרגלתי. עם חלוף השבועות זה נהיה קל יותר וגם התדירות של ביצוע ההרחבה פחתה. לאחר כשלושה חודשים, כבר מצאתי את עצמי נדרשת לחזור על הפעולה רק פעם אחת בשבוע. ההנחיה אומרת שמי שמקיים יחסי מין באופן קבוע יכול, משלב מסויים, לותר על שירותיו של המרחיב.
מבחינה אסתטית, לרפואה בימינו יש יכולת מופלאה ליצור וגינה דומה מאד לדבר האמיתי. למרות שתהליך ההחלמה הוא ארוך ולא אסתטי בעליל ולעיתים נדרשים גם ניתוחי המשך על מנת לעשות תיקונים.
כיום אני כבר מספר שנים לאחר הניתוח וההרגשה היא נפלאה. כמו הרגשה של לחזור הביתה. של להיות בדיוק איפה ומי שאני אמורה להיות.
אני יכולה רק להמליץ בחום לכל מי שנמצא בצומת הדרכים בה הייתי אני במשך שנים, שילך עם הלב. כי כל אחד יודע מה הכי נכון עבורו. ומבחינתי, אם עזרתי למישהו להבין דבר או שניים על התהליך המורכב הזה, אני את שלי עשיתי.
בהצלחה לכולן וכולם, באיזו דרך שלא תבחרו.
מישל.
